year
stringclasses 3
values | parasha
stringlengths 2
27
| number
stringlengths 1
2
| text
stringlengths 70
6.76k
|
|---|---|---|---|
שנייה | בשלח | ד | אם עבר וברר במזיד בשבת בידיו פסולת מתוך אוכל או שברר אוכל מתוך פסולת בנפה ובכברה דעבד איסורא, הרי זה אסור לעולם משום דנהנה ממלאכת שבת, כדין המבשל בשבת, בסימן שיח. אך נסתפקתי בסה"ק "רב- פעלים": אם זה אשר ברר באיסור, חזר וערב האוכל עם הפסולת כמו שהיה קודם שברר, אם שרי לברור מחדש עתה בשבת מן התערובת הזאת אוכל מתוך פסולת בידו כדי לאכול לאלתר, כיון דבטלו מעשיו הראשונים דעבד באיסור. והבאתי שם מהגאון "אשל-אברהם" ז"ל, סימן שיט, סעיף קטן א', שנסתפק בזה והניח בצריך עיון; ואחר שפלפלתי, בסיעתא דשמיא, בכמה ראיות, הבאתי דברי הרשב"א ז"ל שהביא מר"ן "בית-יוסף", סימן רנג: מי שבישל תבשילו מערב שבת כל צרכו, ולמחר בשבת אמר לגוי להדליק האש ולחמם תבשילו, דאסור; ואפילו אחר שנצטנן אסור לו לאותו שבת, דקנסינן ליה כל שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכה דאורייתא בשבילו; עיין שם. וכן פסק רמ"א ז"ל בהגהת השולחן, סימן רמד, סעיף ה', דאסור לאכלו אפילו צונן, עיין שם; ואם כן, הוא הדין הכא - אע"פ שחזר ונתערב ובטלו מעשיו - אסור לאכול ממנו בדרך היתר בו ביום, דקנסינן ליה. |
שנייה | בשלח | ה | אסור לקלוף שומין ובצלים ורמונים וכל מיני פירות, אלא כדי לאכול לאלתר או לסעודה הסמוכה תוך שעה אחת; אבל לא יקלוף להניח לסעודה אחרת. |
שנייה | בשלח | ו | ירקות שיש בהם מעופשים, כגון כרפס וכרתי וכיוצא, לא יברור המעופשים מן הטובים, אלא יברור הטובים. במה דברים אמורים? בעלים מופרדים זה מזה שאינם קלחים מחוברים, אבל קלחים מחוברים כגון חזרת וכיוצא, אשר המעופשים מבחוץ מסירם תחלה, ונוטל אח"כ הטובים שבפנים משום דאורחייהו בהכי, שלוקח המעופשים שפוגע בהם תחלה, דאין דרך אכילה בכך לעקם דרכיו להכניס ידו בפנים לתוך החזרת להוציא עלים הטובים ויניח עלים המעופשים תלויים ועומדים, וכן כיוצא בזה; מיהו זה אינו אלא בעושה לאכול לאלתר, אבל בעושה להניח לאחר שעה, אסור; דהא גם בורר אוכל מתוך פסולת דשרינן משום דדרך אכילה הוא זה, לא שרי אלא באוכל לאלתר או תוך שעה אחת, והוא הדין כאן. |
שנייה | בשלח | ז | אבטיחים שקורין בערבי "רקי" (אבטיח אדום), שיש בקרבם גרעינין הרבה מפוזרין אנה ואנה - העליתי בסה"ק "מקבצאל" שיקח החתיכה בידו וינתז בכוח בעודה בידו להשליך ממנה הגרעינים בהתזה זו, ומה שלא יפול בהתזה מחמת שדבוקים בה הרבה, שרינן ליה להוציא הגרעין בידיים, דחשיב ליה דרך אכילה בכך, שאין מחייבין אותו לתת החתיכה כמו שהיא בפיו ויוציא הגרעינים מפיו, דאין זו דרך אכילה; מיהו טוב להוציאם על ידי שינוי קצת, לדחותם כלאחר יד. |
שנייה | בשלח | ח | אם אוכל תמרים בשבת, מותר להפריד התמרה מן הגרעין בידו, וזורק הגרעין ואוכל התמרה, כי כיון שיש שם גרעין אחד הוי לה לוקח אוכל מתוך פסולת כשהוא מפרידם זה מזה; והוא הדין בפרי שקורין "משמש" וכיוצא בו, אבל בצימוקים שהם ענבים יבשים, שיש בכל אחת שלש וארבע גרעינים - אם הוא רוצה להוציא הגרעינים, הרי זה נמצא בורר פסולת מתוך אוכל, כי הוא מוכרח להוציא הגרעינים בזה אחר זה מתוך הענבה; כיצד יעשה? יניח הענבה בפיו, ויוציא הגרעינים מפיו. ובסה"ק "מקבצאל" הבאתי דברי הרב מוהריט"ץ ז"ל, סימן ר"ג, שאסר לקלוף התורמוסין בידו ולהניח לתוך פיו, אלא יניחנו כמו שהוא, ויוציא הקליפה מפיו. והבאתי דברי הרב "טל אורות" שהביא דברי הרב מוהריט"ץ הנזכר, ומה שציין על "דבר-משה", חלק א, סימן כ"ד, ו"בית-דוד", סימן קכ"ד; גם הבאתי דברי הרב "אשל-אברהם" בסימן שכ"א, סעיף קטן ל', בפותח "פלומן" (היינו שזיפים) וזורק גרעינים הקשים וכו'; ופלפלתי בזה, ועשיתי שלשה חלוקים בדינו של מהריט"ץ, והעליתי: בתורמוסין ופולין, כיון שדרך בני-אדם בחול לקלפם בפיהם, כן יעשה בשבת; ולא יקלפם בידו ויניחם בתוך פיו, וכאשר הורה מהריט"ץ; ועיין "מאמר-מרדכי" ז"ל, סימן שי"ט, סעיף קטן ז', יעוין שם. |
שנייה | בשלח | ט | פרי שקורין בערבי "פסתק" (פיסטוק חלבי, "אגוז גן עדן") שקליפתו סדוקה מעט, והאדם גומרה בידיו ומוציא הפרי ואוכלו - העליתי בסה"ק "מקבצאל", דשאני זה מדין התורמוסים הנזכרים, ושרי לעשות; מיהו, כל זה אינו אלא באוכל לאלתר או בתוך שעה, אבל לסעודה לאחר שעה, אסור. |
שנייה | בשלח | י | אם אוכל חתיכת דג או חתיכת בשר שיש בהם עצמות, מותר להוציא בידו תחילה העצמות ולאכול לאלתר, ואע"פ שמסיר בזה כמה עצמות בזו אחר זו - דרך אכילתם בכך תמיד, ואין זה דרך ברירה אלא דרך אכילה, וכאשר העליתי בסייעתא דשמיא בספרי הקטן "מקבצאל". ושם כתבתי דלא כהרב "מאמר-מרדכי" בסימן שי"ט, סעיף קטן ז, דאסר לקרוע הדג מגבו ולהסיר השדרה שבאמצע וכו'. |
שנייה | בשלח | יא | אם יש לפניו קערה של בשר ובתוכה עצמות בלא בשר, אסור להסירם משם, דאלו פסולת גמור הם, והוי לה בורר פסולת מתוך אוכל, וכמו שכתב "מאמר-מרדכי", סעיף קטן ז, ע"ש. וכן הוא הדין אותם שדרכם לסחוט על הביצים לימונים חמוץ או "נארנג" (פרי הדר חמוץ מר) חמוצה, דנופלים גרעינים שבהם על הביצים שבקערה, דאסור להסיר הגרעינים להשליכם, דהוי לה פסולת מאוכל, דאסור גם לאלתר. |
שנייה | בשלח | יב | יתושין או זבובין שנפלו למשקה - כתב מהריט"ץ, סימן ר"ג, דמותר להסירם בידו, דאין דרך ברירה בלח; ועיין "ברכי-יוסף" ז"ל. ויש עוד סניף להיתר זה מסברת מהר"י חאגיז, דכל דבר צף הוא ברור ועומד; ואע"ג דאין סברא זו מוסכמת להלכה - תהיה לסניף כאן; ועם כל זה אין לסמוך להתיר ברירה בלח, דיש פוסקים שפקפקו בזה; ועיין טורי זהב, שי"ט, סעיף קטן ל, וסימן תק"ו, סעיף קטן ג ועוד אחרונים. לכן נכון לעשות כך - שיטול עם היתוש מעט משקה ע"י כף או דבר אחר; ואם אין לו דבר כזה, יתחב אצבעו לתוך המשקה כדי שיהיה היתוש עולה על אצבעו, ובודאי יהיה על אצבעו משקה שראוי למצוץ אותו בפיו. |
שנייה | בשלח | יג | כשם שיש דין איסור בורר באוכלין, כך ישנו בכלים או בגדים שהם מעורבים ורוצה לברור מין אחד, צריך לברור דבר הרוצה בו מדבר שאינו רוצה בו; וצריך שיהיה לצורך לאלתר כדין האוכלין הנזכרים לעיל, וכמו שכתבו הפוסקים, ודלא כהרב "מטה-יאודה" ז"ל. |
שנייה | בשלח | יד | אם יש לפניו אוכל ופסולת, ורוצה לברור הפסולת להאכילה לבהמה לאלתר, הרי זה בורר הפסולת מתוך האוכל, יען מאחר דעתה הוא רוצה בפסולת כדי להאכילה לבהמה - חשיבה הפסולת אוכל והוי לה בורר אוכל מתוך פסולת, וכנזכר במשבצות זהב, סימן שי"ט, סעיף קטן ה, יעוין שם. ולפי זה, אם יש לפניו אוכל ופסולת והוא רוצה עתה באוכל לאכלו לאלתר, ורוצה גם כן בפסולת עתה להאכילה לבהמה לאלתר; כיצד יעשה? אם האוכל מרובה על הפסולת שהוא מאכל הבהמה, יברור הפסולת, דלמעוטי בטרחא עדיף; ואם הפסולת שהוא מאכל בהמה מרובה על האוכל שהוא מאכל אדם, יברור האוכל, משום למעוטי בטרחא; ואם שניהם שווים, יעשה כרצונו; כן העליתי בסה"ק "מקבצאל"; מיהו כתבתי שם: אם הוא בורר הפסולת מתוך האוכל, יעשה בצנעה מפני החשד, דהרואה אינו יודע שיש לו צורך עתה בפסולת להאכילה לבהמה, וחושב דאין לו צורך בה, ועובר על איסור תורה, דבורר פסולת מאוכל גם לאלתר אסור; ומצינו בהלכות שבת דחשו משום מראית העין בכמה דברים, וכדאיתא בסימן רמ"ד ורמ"ו; וכן חשו בשטיחת בגדים וכיוצא, ואין לומר דאין לגזור גזרות מדעתנו דהא מצינו להט"ז בסימן ש"כ, סעיף קטן י"ב, דאסר לשאוב מן הנשפך על המפה בתוך הכף; ופרש הגאון משבצות זהב ז"ל טעמו של הט"ז משום מראית העין, יעוין שם; ולכן גם בכהאי גונא יש לחוש משום מראית העין, לכך כתבתי דעושה בצנעה, בשביל שלא ראיתי דבר זה מפורש להדיא בפוסקים. ומכול מקום נראה, דאם בורר הפסולת לצורך הבהמה, ומניח את הפסולת לתוך הסל המיוחד להאכיל את הבהמה, אין לחוש משום מראית העין, דהכלי מוכיח דבעי ליה לבהמה; ומצינו כיוצא בזה בגמרא דביצה דאמרינן "שובכו מוכיח עליו", וכן מצינו עוד כיוצא בזה; כן העליתי בסה"ק "מקבצאל" בסיעתא דשמיא. |
שנייה | בשלח | טו | אסור לסנן במשמרת, אע"ג דברור שלה הוא אוכל מתוך פסולת, מכל מקום משמרת חמירא דדמי לברירה בנפה וכברה, ודמי למרקד דחייב גם בשותה לאלתר; אבל אם נתן שמרים במשמרת מערב שבת, מותר ליתן בה מים בשבת כדי שיהיו צלולין לזוב. ויין שהוא צלול, ורובא דעלמא שותים אותו ולא קפדי, מותר לתנו אפילו לתוך המשמרת כדי שיהיה צלול יותר, וכל שכן דמותר לסננו בסודרים; אבל יין שהוא עכור קצת דאיכא אנשי דשתו ליה, אבל רובא לא שתו ליה, אסור לסננו במשמרת, אבל מותר בסודרים. ואם יש בו קמחין, אפילו שהם מעט, מסתמא לא שתו ליה רובא דעלמא, ואין לסננו במשמרת אלא רק בסודרים. ואם עכור לגמרי דאפילו מיעוט אין שותים, אסור לסננו גם בסודרים; ויש מחמירים גם בעכורים קצת אי רובא לא שתו להו, ויש לחוש לדברים אלו היכא דאפשר, אבל לעת הצורך יש לסמוך על המתירים דהם עיקר. |
שנייה | בשלח | טז | בעת שמסנן יין בסודרים, יזהר לעשות שינוי, דהיינו שישים הסודר בפי הכלי שבו היין וישפוך לתוך הכוס; אבל לא ישים הסודר על פיו של כוס וישפוך לתוכו כדרך שעושה בחול; וכן הוא הדין בשאר משקין. |
שנייה | בשלח | יז | מים שיש בהם תולעים, או עכורין הרבה דאין ראויים לשתייה - אסור לסנן כלל. ועכורין קצת דראויין לשתיה, ומסנן כדי שיהיו צלולין יותר, הרי זה מותר לסנן במסננת המיוחדת להם, אבל בסודרים אסור משום כיבוס, דשריית הבגד במים זה כיבוסו; אבל משמרת המיוחדת לכך, לא קפיד בעל הבית לסוחטה תמיד, וגם אינו חושש לליבונה, לפיכך אין לאסור שרייתה במים. וצריך להזהיר המון העם לבלתי יסננו מים בכותנתם כמנהגם בחול כדי לשתות; ועיין "חיי-אדם", אות ד', כלל כ"ב. ולכן טוב שישא האדם מפה קטנה בחיקו שמיחד אותה לסינון המים בכל עת שישתה; ואע"ג דיש מתירים לשתות מים ע"י מפה אע"פ שאינה מיוחדת לכך, דסבירא להו כיון דאינו נשרה ממנו אלא מעט, לא חיישינן. ועיין "אליה רבא" ו"נשמת-אדם", מכל מקום יש חולקין; ועיין "שיורי כנסת הגדולה". וכתבתי בסה"ק "מקבצאל", דלעת הצורך יש לסמוך על המתירים לשתות ע"י מפה אפילו שאינה מיוחדת לכך; והנזהר ליחד לו מפה לכך, תבוא עליו ברכה. |
שנייה | בשלח | יח | אם מערה יין או שאר משקין שיש בהם שמרים מכלי אל כלי, לא ימתין עד שירד כל הצלול כולו מן השמרים, משום דניצוצות שיורדות באחרונה מוכיחים שהוא בורר. והגם שהרב "תוספת-שבת" והגאון רבנו זלמן מתירים בזה אם רוצה לשתותה לאלתר, מכל מקום יש שהחמירו בזה אפילו אם שותה לאלתר או לסעודה הסמוכה. והנה פה עירנו שורין הצימוקין במים בערב שבת בכלי שקורין "ג'יידאן" (תיון) שיש לו שתי פיות, אחד רחב ואחד דק, ובזה הנקב יש נקבים כמו משמרת כדי שיריקו משם המשקה ולא יעברו השמרים גם כן, דצריך להזהירם שלא יריקו מזה הדק שיש בו נקבים, דנמצא זה כבורר ע"י משמרת, אלא יריקו מן פה הרחב, ולא יריק כל הצלול כולו, אלא ישאר מן הצלול מעט עם השמרים; ועיין "בית-מנוחה", דף ס"א, אות מ"ח. גם צריך להזהיר את העם - אותם שיש להם כלי קטן מלא נקבים כמו נקבי המשמרת, שדרכם להניחו על פי הכלי ולהריק לתוכו קהווא או משקה של "ג'אי", דלא יעשו כן בשבת להריק ע"י כלי זה; ועיין "חיי-אדם", כלל ט"ז, אות ט', יעוין שם. |
שנייה | בשלח | יט | חלב חמוץ, שקורין אותו בלעז "יגורטי" ובלשון ערבי קורין אותו "לבן", שעודנו לח שיש בו מים מעיקרו, מותר להניחו בתוך כיס כדי שיזובו מימיו ויתנגב, מפני כי זה, קודם שיזובו ממנו מים אלו הוא נאכל לכל אדם, ורק ניגוב זה ממעיטו יותר; ועיין "קרבן-אשה", שאלה י"ד, אות ט"ו, יעוין שם; אבל החלב הקפוי של הגבינה שנותנים בשק כדי שיזוב מי החלב ותעשה הגבינה, אסור לעשות כן בשבת; ועיין "חיי-אדם", כלל ט"ז, אות י"א. גם לפעמים עושין "יגורטי" הנזכר מערב-שבת, דמחממין החלב ונותנים אותו לתוך הכלי, ומניחים בו מעט "יגורטי" גמור או שאר דבר המעמיד, כדי שזה החלב יקפה ויהיה "יגורטי", ונשלם עד אור הבוקר; אך לפעמים רואין אותו בבוקר שעודנו חלב ולא נקפה להיות "יגורטי", לכך מכסים אותו בבגדים, ומניחים אותו במקום חם כדי שיגמור תיקונו ויקפה; ויש עוד מניחים בו חתיכת פת גם כן כדי שיגמור תיקונו, דאסור למעבד הכי בשבת, אלא ישאר כמו שהוא עד שיהא נקפה ונשלם מאליו; ועיין "חיי-אדם", כלל ט"ז, אות י"א, יעוין שם. |
שנייה | בשלח | כ | הנותן קיבה בתוך החלב כדי לחבצו, חייב משום בורר, שהרי הפריש הקום מן החלב. וכן הנותן חומץ או לחם וכיוצא בתוך החלב כדי לעשותו "יגורטי" שקורין בערבי "לבן" – אסור; ועיין "חיי-אדם". |
שניה | תזריע | א | קימא לן: כל איבר שאם ניקב – טרפה, והוא הדין אם ניטל או חסר. ולכן העליתי בתשובה בסה"ק "רב-פעלים" - באשה שפתחה התרנגולת ולא מצאה הקורקבן, ואומרת שברי לה שלא נמצא בה קורקבן, ואין לה לתלות בחתול, הרי זו טרפה בודאי, ואין לומר: איך תהיה מציאות כזו שתהיה חסרה הקורקבן מתחילה! אלא מטרפינן לה. ושם הבאתי דברי הגאון "חכם צבי" ז"ל בסימן י', עמוד ד', שהתיר במעשה שהיה, שהייתה חסרת לב; באמרו שאי אפשר להיות בלא לב, ולכן נתלה שהיה, ונאבד כשפתחה התרנגולת, ע"י חתול וכיוצא, וזו שפתחה לא הרגישה. וחלקו עליו כמה גדולים, ודחו הוראתו זאת בשתי ידיים; ופסקו אפילו בלב דאי אפשר לחיות שעה אחת בלעדיו כפי הטבע – אין תולין בנאבד להתיר, אלא כל היכא דלא חזו בה לב – טרפה, ואין לתמוה על המציאות שהיא נגד הטבע. |
שניה | תזריע | ב | הכבד של עוף נחלק לשני חלקים, אחד גדול ואחד קטן; וחלק הקטן, אפילו ניטל כולו, כשר, כל זמן שחלק הגדול קיים והוא בריא ושלם. אמנם חלק הגדול - אם ניטל או נרקב מקום המרה, מקום שהיא תלויה בו – טרפה; ועיין באחרונים, סימן מא'. והנה הכבד יש בו עניינים הרבה שמטרפים, והוא: כי לפעמים ימצא הכבד יבש שנפרך בצפורן, ויש בזה כמה חלוקי דינים בשיעור היובש ובמה נדע שיעור זה; וכן גם כן יש חילוקים במקומות היובש; גם עוד ימצא לפעמים שנימוק הכבד, דהיינו, שדם יוצא מבשר הכבד שנימוק והיה לדם; וגם ימצא שיהיה הכבד קשה כאבן; ובכל אלו המקרים יש חלוקי דינים כתובים בשולחן ערוך ובפוסקים. על-כן בני-הבית כאשר יראו דבר מדברים אלו, יביאוהו להמורה לשאול את פיו; ואפילו בשאר שינויים שאין מטרפים, כגון שהכבד נפוח או התליע, ישאלו להמורה. וכן נמי עוד, אם מצאו מחט בכבד - בין גדולה, בין קטנה – טרפה. וצריך גם כן שיביאו להמורה ויראה, ואז הוא יאסור את האסור ויתיר את המותר. |
שניה | תזריע | ג | אם פתחו התרנגולת או שאר עוף וראו שחסרה המרה, אז קורע הכבד שתי וערב וטועם בלשונו, ואם טעם מר – כשרה. והא דבעינן לקרוע הכבד, היינו לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא קרעו הכבד, אלא רק טעמו הכבד מבחוץ ומצאו בו טעם מר – כשרה; ואם קרעוהו שתי וערב ולא טעמו מרירות, אז יקרע כל הסמפונות, שקורין בערבי "ערוק" (עורקים), ואם מצא בתוכם טעם מר, כשרה; ועיין "בינת-אדם", שער אסור והיתר, סימן ש"ז בסופו; וכן אם טעמו את בני-מעיים שקורין בערבי "מצארין" (מעים דקים), ומצאו טעם מר, כשרה; וכן הוא הדין אם טעמו הקורקבן שקורין בערבי "גאנצי" והיה מר כלענה, כשרה; וכן הוא הדין אם טעמו הטחול והיה מר, דכשרה; אבל אם טעמו בחלל הגוף ומצאו בו טעם מר, לא מהני להכשיר; דלא אמרו אלא במקומות הסמוכים למרה, כגון קורקבן וטחול ובני-מעיים, דמלתא דשכיחא היא שתשפך המרה עליהם, אבל לא בשאר מקומות; ועיין "שבט-יאודה". וכשהתרנגולת שמנה או המרה שלה קטנה ומכוסה בשומן, ולפעמים תהיה קטנה כטיפת זבוב, וגוון שלה ירוק "אצפר" (ירוק צהוב) שדומה לצואת העוף, ולפעמים ירוק ככרתי, צריך בקיאות למצוא אותה מחמת קטנה, והיא מכוסה בשומן או מכוסה בתוך עורק אחד דהיינו סמפון שבכבד, ולפעמים נמצא בסוף הבני-מעיים; על-כן בני-הבית, אם לא מצאו המרה, יביאו התרנגולת לפני המורה, ויבדוק ויחפש וימצא. |
שניה | תזריע | ד | הנשים נאמנות בטעימת הכבד; ולכן אם בני-הבית ראו שלא נמצאת המרה, ואישה אחת אומרת דטעמה הכבד ומצאה בו טעם מר – נאמנת, וכשרה. |
שניה | תזריע | ה | אם חסרה המרה, ובדקו בכל המקומות ולא מצאו טעם מר והטריפו התרנגולת, אז לא מבעיא דנאסור הביצים שנמצאו בתוכה, אלא גם הביצים שנולדו ממנה קודם שחיטה אסורות. ואם נתערבו הביצים שנולדו ממנה קודם שחיטה עם ביצים כשרים, יש להכשיר התערובת; ואע"ג דיש חולקים ואוסרים התערובת - יש לסמוך על המקלים, והמחמיר, תבוא עליו ברכה. וכל זה הוא אם לא מצאו אפילו כיס ריקן של המרה וגם לא רושם שלו; אבל אם היה כיס ריקם או דניכר רושם שלו, ורק שלא טעמו טעם מר בכבד ולכך הטריפוה, אין לאסור אלא ביצים הנמצאים בתוכה, אבל ביצים שילדה קודם שחיטה יש להתיר; ועיין מחזיק ברכה ו"תורת-זבח". |
שניה | תזריע | ו | מצאו שתי מרות – טרפה, אפילו מרוחקות זו מזו. ואם מצאו מרה אחת נראית כשתים, יביאו אותה למורה ויבדוק ויראה: אם שופכות זו לזו, אחת היא וכשרה; ואם לאו טרפה. |
שניה | תזריע | ז | הצבי אין לו מרה בכבד, אבל יש לו מרה למטה סמוך לזנבו. ואם לא נמצא בו מרה כלל, או אם נקבה המרה שלו, או שיש לו שתי מרות, טרפה; ואם לא נמצאת סמוך לזנב ונמצאת בכבד, כשרה; אבל אם לא נמצאת בו מרה כלל, וטעמו הכבד ומצאו מר, לא מהני וטרפה. ולא עוד - אלא אפילו אם טעמו בזנב או סמוך לזנב וטעמו מר, לא מהני; ואפילו דיש אומרים מהני, ראוי להחמיר, דאין בידינו להכריע בזה. ויש מיני עופות שאין להם מרה כלל, ואין לאסרן, דכך הוא ברייתן. |
שניה | תזריע | ח | הטחול, אע"ג דשל בהמה אם ניקב, טרפה - מכל מקום טחול של עוף אם ניקב, כשר. וכן אם כל הטחול של העוף לקוי, כשר. והוא הדין אם נמצאו שני טחולים בעוף, כשר; אך החיה, דינה כבהמה; ועיין כנסת הגדולה, הגהת בית יוסף, אות י"ד. |
שניה | תזריע | ט | העוף אין לו כיס-השתן. ואם נמצאת תרנגולת בטנה צבה, וקרעוה אחר שחיטה ויצאו ממנה מים זכים, יש לבדוק במעיים וריאה ובכל אברים שהנקב פוסל בהם, ואם לא נמצא רעותא, יש להתיר בהפסד מרובה; ומכול מקום יש חשש חולי לאכול ממנה וכנזכר באחרונים; לכן, שומר נפשו ירחק מזה. |
שניה | תזריע | י | אם יצאו מעיה, דהיינו הדקין שקורין בערבית "מצארין", דרך נקב בית-הרעי, ושחטה בעודן בחוץ, טרפה; ולא עוד, אלא אפילו אם יצאו והוחזרו מאליהן, גם כן טרפה, כי כיון דהמקום צר, חיישינן שמא נתהפכו מסדרן. וצריך להזהיר העם בזה כי הוא דבר המצוי בתרנגולים, והשוחט לא ירגיש בזה קודם שחיטה. ועוד, דאם יצאו וחזרו מאליהן, דטרפה - איך ידע בזה השוחט? ורק בני-הבית יודעים אם נעשה בה כך אם לאו. ואם ידעו דנעשה בה כך דטרפה, לא ימכרו אותה לגוי, שמא ימכרנה לישראל - אלא אם כן יודע בברור שהגוי ישחטנה לעצמו; מיהו, כל זה אינו אלא אם יצאו הדקין, אבל אם יצאה האם שהיא הכרכשתא, שמטלת משם הביצים, כשרה; וגם מותר להחזירה בידיים, כי יציאתה אינה מזקת כלל; ועיין "קומץ ועשרון", סעיף קטן א' וב'. |
שניה | תזריע | יא | התרנגולים המסורסים - אם דרך בני העיר לסרס, אמרינן מסתמא המתעסק בזה הוא בקי במלאכה זו ואינו נוגע בבני-מעיים, וכשרים הן וכנזכר באחרונים; וכן נוהגים פה עירנו בגדד יע"א, דאוכלים תרנגולים המסורסים הבאים מן הערביים; דבקיאים בסרוס ואין עושין נזק. |
שניה | תזריע | יב | לפעמים ימצא בבטן התרנגולים כיס קטן מלא מורסא או דם קרוש; וכן לפעמים ימצא תלוי בדקין כמו דד קטן - כאשר יזדמנו שינויים אלו אצל בעלת-הבית, תביאם לפני המורה ויראה; כי לפעמים ימצא בתוך הכיס או הדד שברי מחטים וכיוצא. |
שניה | תזריע | יג | הקורקבן שקורין בערבי "גאנצי", ימצא בתוכה לפעמים מחטים קטנים שקורין "אברי" (סיכות), ולפעמים נוקבת הקורקבן מעבר לעבר, ולפעמים אין נוקבין אלא רק בשר הקורקבן; לכך צריך להביאו לפני המורה. גם ימצא בכרס הבהמה מחטים תחובין בכרס או בקיבה שקורין בערבי "שגדאנא" (קיבה עליונה); וגם זה יביאו לפני המורה ויודיע להם הדין. ואם השליכו פרש הכרס ושטפוהו במים, וכשבאו לנקותו בסכין משיורי הפרש, ראו עובר בגרירתם מחט עם הפרש - יש לאסור בזה אע"פ שלא מצאוהו תחוב בכרס, משום דאם לא היה בחלל הכרס עם הפרש, היה יוצא ועובר בתחילה עם הפרש; ועיין "ערך-השולחן" ו"תורת-זבח". |
שניה | תזריע | יד | גיד הנשה אינו אסור אלא באכילה, אבל בהנאה מותר; ולכן מותר להאכילו לעופות או לתנו לגוי; מיהו, כתב הרב "אספקלריא המאירה" בביאור הזוהר, פרשת וישלח בשם "זוהר חדש" וזה לשונו: מנהג יפה הוא בישראל כשמסירין גיד הנשה - שזורקין ומדבקין אותו בקורות או בקירות הבית, להראות לסטרא אחרא שהוא שלם וקיים; וזה גורם שמתחזקים העשירים לעשות סמכין לאורייתא. ונראה לי דהיינו טעמא נמי שמנהג בישראל להדביק בקורות ובקירות הבית עינוניתא דורדא שמונח בכיס; עד כאן לשונו בדף כ"ד. ולא ביאר הרב טעמו דמדמי עינוניתא דורדא לגיד הנשה. ועיין זוהר פינחס, דף רל"א ודף רל"ד, בסוד היותרת שעל הכבד, עיין שם. והנה מור"ם ז"ל בסימן ס"ה הביא המנהג להשליך עינוניתא דורדא ולא לאכלה; ועיין כנסת הגדולה, סימן ל"ה, הגהת הטור, אות ז', שהבין הטעם משום מיאוס; ובאמת מלשון מור"ם ז"ל נראה דטעם המיאוס קאי על בשר לבן ודק דווקא. והנה פה עירנו בגדד נוהגים לאכול עינוניתא דורדא, אך זהו מאכל עניים פה עירנו. ואיך שיהיה - בגיד הנשה ראוי להזהירם כמו שכתב הרב ז"ל, אבל בעינוניתא דורדא אין להזהירם כלום. ודע כי פה עירנו נוהגין להשליך כל הושטין ואין אוכלין הושט; ונראה דאין בזה משום גדר איסור כלל, אלא רק הוא משום דגריעי נינהו ואין בהם טעם בשר, לכך משליכים אותם; ועין שבת, דף קכ"ב ונדרים דף נ"ב, יעוין שם. |
שניה | תזריע | טו | כל עוף ובהמה, אם ישחטו אחרת לפניה, תצטמק ריאה שלה מחמת הפחד; וקימא לן: ריאה שצמקה כולה ואפילו רובה, אם מחמת בני-אדם שהפחידוה כגון ששחטו אחרת לפניה וכיוצא בזה, הרי זה טרפה. ועל-כן בעיר גדולה שבאים בני-אדם הרבה בבת-אחת ובידם תרנגולים, והשוחט שוחט לפניהם תרנגולים - לא אריך למעבד הכי לעמוד אצל השוחט ששוחט, והם אוחזים תרנגולים חיים בידם, דיש בזה חשש צמוק הריאה וגם צער בעלי חיים, אלא צריך שיתרחקו מעט מאצל השוחט, באופן שלא יראו התרנגולים שבידם השחיטה. |
שניה | תזריע | טז | כל אפרוח עוף שנולד, אסור לשחטו ולאכלו כי אם עד שיגדלו הכנפיים, דהיינו נוצה שעל גופו שיש לה קנים, וכנזכר בפוסקים, ביורה דעה, סימן ט"ו. ואם לא גדלו הנוצות ושחטו - אע"ג דהרב פרי תואר ז"ל, סעיף קטן א' מתיר בדיעבד - יש אוסרין, ונכון להחמיר כסברתם. |
שניה | תזריע | יז | ולד של בהמה, אע"ג דמרן ז"ל מתיר לשחטו מיד בעת שנולד אם ידוע שכלו לו תשעה חדשים, מכל מקום כתבו האחרונים: האידנא לא בקיאינן בכלו חדשיו, ובכולן צריך להמתין שבעה ימים מעת שנולד; ואם עבר ושחטו קודם ז' ימים, אסור לאכלו; מיהו, לא בעינן ז' ימים מעת לעת - שאם נולד בסוף היום, חשבינן ליום הלידה ליום גמור, ואחר ששה ימים מאותו היום שוחטו וכנזכר באחרונים ז"ל. והישראל שאומר: זה בן ח' ימים, נאמן; אבל הגוי אינו נאמן אפילו מסיח לפי תומו; ואין לסמוך בזמן הזה על סימנים שכתבו הפוסקים בדבר זה, לידע אם הוא בן ח', כי טבע הזמן נשתנה וכנזכר באחרונים. |
שניה | תזריע | יח | אותו ואת בנו אסור לשחוט ביום אחד - בין אדם אחד, בין שני בני-אדם - לא שנא האם ואח"כ הבן או הבת, לא שנא להפך. וכל שהוא כרוך אחריה, חזקה שהיא אמו, וכל שכן יונק ממנה; ואפילו אם האם עז והבת רחל או איפכא, אם כרוך אחריה אסור לשחטם ביום אחד, ועיין "שמלה חדשה"; ואם לא כרוך אחריה ולא יונק ממנה, אע"פ שדומה לתואר האם או בשאר סימנין שבגוף, אין חוששין מן הספק ומותר לשחוט וכנזכר בפוסקים. ואע"ג דהדבר ספק אצלנו אם דין אותו ואת בנו נוהג בזכרים או אינו נוהג, היינו דווקא לעניין מלקות, אבל איסורא איכא; לכן אם נודע לנו בבירור שזה אביו, כגון שהיה הזכר שהוא האב, עם הנקבה בבית אחד לבדם, וברור לנו שנתעברה ממנו, אז אסור לשחוט האב והבן ביום אחד; אבל אם לא נתברר הדבר באופן זה שהוא אביו, אין חוששין ומותר לשחטו, אפילו רואין הוולד כרוך אחרי הזכר. |
שניה | תזריע | יט | עבר ושחט ביום אחד, אע"ג דמרן ז"ל סתם להתיר לאכלם בו ביום - יש אוסרין לאכול האחרון בו ביום, אלא ימתין עד הלילה משום קנס; אבל הראשון לא עביד ביה איסורא, ויכול לאכלו בו ביום; וכתבו האחרונים להחמיר כדברי האוסרים ואפילו ששחט בשוגג; מיהו, גם לדברי האוסרים, אין אסור אלא לשוחט עצמו, וכן לבעלים ששחט בשבילם, אבל לאחרים מותר; ויש מחמירים לאסור גם לאחרים. ועיין "תבואות-שור" ו"ערך-השולחן". ויום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה. כיצד? שחט הראשון בתחילת ליל רביעי - לא ישחט השני עד תחילת ליל חמישי; ואם שחט הראשון בסוף יום רביעי קודם בין השמשות - שוחט השני בתחילת ליל חמישי; ואם שחט אחר בין-השמשות של ליל חמישי - לא ישחט השני עד ליל ששי ודאי, אבל לא ישחט בבין-השמשות דליל ששי, דשמא בין השמשות הראשון היה לילה ובין השמשות השני הוא יום. |
שניה | תזריע | כ | יש דבר אחד שנכשלין בו רבים, ומצוי הוא במדינות אלו: שיש ישראלים שיש להם צאן לרווח הגיזה והחלב והוולדות, שמוסרים אותם לרועה, ואין לרועה שותפות בגוף הצאן כלל, רק לוקח חלק מן החלב והצמר; ואלו הצאן מולידים כל שנה, ויש בה הרבה צאן שמולידים בכורות שהם קודש, וצריך להזהירם לעשות תיקון לזה, שיעשו שותפות כפי הדין לגוי בגוף הבהמות, ואפילו חלק אחד ממאה סגי ליה בזה, ועליהם תבוא ברכת טוב. |
שניה | צו | א | כל הנשים יש להם וסת קבוע: יש רואה כל שלשים יום, ויש רואה כל עשרים וחמשה יום וכיוצא בזה. ואמרו בגמרא: והזרתם את בני-ישראל מטומאתם" - אמר רב יאשיהו: מכאן אזהרה לבני-ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה? אמר רבא: עונה. והעונה היא יום או הלילה – שאם וסתה בלילה, אף-על-פי שרגילה לראות סוף הלילה, צריך לפרוש ממנה מתחילת הלילה. ויש אומרים דעונה זו היא לפני העונה שהוסת בה, דהיינו, אם וסתה ביום, צריך לפרוש ממנה כל הלילה שלפניו. ומרן ז"ל סבירא לה כדעה הראשונה, אך צריך לחוש לדעה זו השניה, בפרט בימים אלה שהגופים הם חלושים. |
שניה | צו | ב | הפרשה זו היא דווקא מתשמיש-המיטה, אבל שאר קריבות אין צריך לפרוש; מיהו, מחיבוק ונישוק צריך לפרוש - מאחר דאסור לו לבוא עליה, איך יעשה חיבוק ונישוק ויגרה בעצמו תאוות היצר? ושומר נפשו ירחק מזה! וכן אם דרכו לישן עמה בימי טהרתה בכר וסדין אחד, הנה כל היכא דוסתה בלילה, לא יישן עמה בכר אחד, כי שמא תראה בתוך שינה ולא תרגיש אלא עד אור הבוקר, ונמצא הוא ישן עמה בקרוב בהיותה פורסת נדה, לכן צריך להיזהר בזה. |
שניה | צו | ג | אם נשתנה וסתה, דהיינו, היה וסתה לראות כל שלשים יום, ושינתה וראתה יום כ"ח או כ"ט, אז אחר שתטבול מן הראיה של וסת זה ששינתה בו, צריכה לחוש בפעם הזאת לווסת השינוי שהוא יום כ"ח או יום כ"ט, ותפרוש בהם מתשמיש; דחיישינן שמא גם בפעם הזאת תראה ביום כ"ח או ביום כ"ט; וכן הוא הדין אם השינוי היה לאחור, דהיינו ששינתה לראות יום ל"א או יום ל"ג. |
שניה | צו | ד | אישה שראייתה נמשכת ב' או ג' ד' ימים, שהיא שופעת או מזלפת בהם - הנה סברת מרן ז"ל דיום התחלת ראייתה הוא העיקר שצריכה לחוש לו לפרוש מתשמיש, וכיוון שעברה עונה ולא ראתה, מותרת. וכתב הרב "לחם ושמלה", דדעת הראב"ד והרמב"ן דחוששת לכל ימי משך הוסת, שכל יום ויום וסת בפני עצמו הוא; ולכן אפילו נעקר יום הראשון, חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם, ויש לחוש לדבריהם, עד כאן; וכן עיקר דיש לחוש לדבריהם; מיהו אם עברה ושמשה בהם וארע תקלה שנטמאת בשעת תשמיש, אינו נידון כמי שבא על אשתו בשעת וסתה; ונפקא מנה טובא לעניין התיקון שצריך לעשות לזה האיסור. |
שניה | צו | ה | אישה שאין לה וסת קבוע, אז שלושים שאחר ראייתה הוא לה וסת קבוע, וצריך לפרוש מתשמיש. וכל אישה שיש לה וסת קבוע, אינו נעקר אלא בשלוש פעמים; והמעוברת, לאחר שלשה חדשים מתחילת עבורה, וכן המניקה אינן חוששין לווסת. ותזהר האישה שלא תרחץ ביום זמן הוסת הקבוע לה, דחוששין שמא אורח בזמנו בא, וירד ברחיצה ולא הרגישה. |
שניה | צו | ו | כלה שארע טבילתה בליל חופתה בעונה שהוסת בה, אע"פ שזו הבעילה הראשונה "בעילת" מצווה קריוה רבנן, אפילו הכי אסור לבוא עליה באותו הלילה; ואפילו אם וסתה הוא בסוף הלילה והוא משמש בתחילת הלילה, נמי אסור, וכאשר הורה הגאון "נודע ביהודה", מהדורא בתרא, סימן קי"ח. |
שניה | צו | ז | כל אישה אינה נטהרת לבעלה אלא אם כן תספור תחלה ז' נקיים, ואפילו ראתה טיפת דם כחרדל. ואינה יכולה למנות ז' נקיים ולטבול אלא דווקא אם עברו עליה ששה ימים מיום שראתה בו; ויש מחמירים אחר ז' ימים, וכל אחד יעשה כמנהגו בזה. ופה עירנו בגדד, רוב העיר מנהגם למנות אחר ששה ימים, אך יש משפחות שמנהגם אחר שבעה ימים; על-כן, אישה אשר משפחתה נוהגים למנות ז' נקיים אחר שבעה ימים, והיא מן פעם ראשונה שנישאת רוצה לנהוג כאותם משפחות דנהגו אחר ששה, יכולה למעבד הכי, כיוון דלא נהגה עדיין כמחמירין. ואם יש אישה שנהגה כבר כמחמירין, ועתה מתחרטת מחמת סיבות הכרחיות - יכולה לעשות התרה על מנהג שלה בשבעה, ותנהג אחר ששה; מיהו, בעלה לא ישב עם המתירין להתיר לה. |
שניה | צו | ח | כל זה - ברואה דם נידה, שהרגישה בו שיצא; אבל אם ראתה כתם על בגדיה, תספור ז' נקיים אחר שעברו עליה חמישה ימים מיום שמצאה הכתם על בגדיה. וכן הוא הדין כלה שנטמאת בדם בתולים ולא פרסה נדה, די לה בחמישה ימים כדין הכתם; אבל אם זו הכלה פרסה נדה גם כן, דינה כשאר נדות דעלמא, שסופרת אחר ששה או אחר שבעה כמנהג המחמירין. |
שניה | צו | ט | אותם שנהגו להחמיר לספור ז' נקיים אחר שבעה לראייתם - אם נזדמן טבילתם בליל יו"ט שני או בשבת שלאחר יו"ט, ותהיה רחוקה הטבילה מן החפיפה הרבה, אז תוכל אותה הפעם לעשות כאותם שנוהגים לספור אחר ששה, כדי שתטבול בערב יו"ט אחר החפיפה תיכף; כן תעשה באותה הפעם דווקא שנזדמן כך, ואינה צריכה התרה על מנהג שלא שנהגה אחר שבעה, כיוון דאינה עושה כן אלא רק באותה הפעם שנזדמן כך; ועיין "תשובה מאהבה", חלק ב, וכאשר כתבתי בס"ד בסה"ק "מקבצאל". וכתבתי עוד: אם זו האישה הנוהגת לספור שבעה נקיים אחר שבעה לראייתה, נזדמנה טבילתה ליל-שבת, ואם תטבול מוכרח להיכשל בכמה איסורים של קליעת שיער וכיוצא, כי היא אשה חדשה ומוכרחת להתקשט בפני בעלה בזה ובכיוצא בזה בדברים שיש בהם חילול שבת, ואם תספור אחר ששה לראייתה, תהיה טבילתה בליל-ששי שהוא חול - מותר לה לספור אותה הפעם דווקא את שבעה נקיים אחר ששה לראייתה. |
שניה | צו | י | קודם ספירת ז' נקיים צריכה לעשות הפסק בטהרה, דהיינו: ביום שישי לראייתה, או ביום שביעי להמחמירים, צריכה לעת ערב לבדוק עצמה במוך דחוק, ותלבש לבנים ונקיים. ומנהג כשר לרחוץ כל גופה במים חמין קודם הפסק בטהרה; ואם לא אפשר לה, אז די שתרחץ פנים של מטה בלבד. |
שניה | צו | יא | זמן בדיקה זו של הפסק בטהרה, הוא חצי שעה קודם קריאת ה"מגרב", שקורא בסוף שעה י"ב ממש. ואם האישה היא דרכה להתפלל, צריכה לעשות הפסק בטהרה קודם שתתפלל ערבית; שאם התפללה ערבית - אינה יכולה לעשות הפסק בטהרה, וכן אם הדליקה נרות שבת או יו"ט - אינה יכולה לעשות הפסק בטהרה, אע"פ שעוד היום גדול. |
שניה | צו | יב | העושה הפסק בטהרה במוך דחוק באותו מקום, צריך שיהיה מונח המוך באותו מקום כל בין-השמשות עד שיהיה ודאי לילה; ולא כאותם בורים שמכניסין המוך בשעת בדיקה ומוציאין אותו תיכף, אלא צריך שישאר מונח שם, ואחר שיהיה ודאי לילה, אז תוציא את המוך משם ותצניענו בקופסא עד הבוקר, כדי שתבדקהו לאור היום; וכמו שכתב רמ"א ז"ל בהגהת השולחן, סימן קפ"ו, סעיף ב, בבודקת את העדים אחר תשמיש; וכמו שכתב רש"י ז"ל בנדה, דף ט"ז, והתוספות שם בדיבור המתחיל "אימא", עיין שם; יען כיוון דהיא מוציאה אותו אחר שיהיה ודאי לילה, חשך היום, ואי אפשר לבדקו לאור היום, וגם לאור הנר אין לבדוק לכתחילה, וכמו שכתב מר"ן בבית יוסף, סימן קצ"ו, והביאו מור"ם בהגהת השולחן, סעיף ד, יעויין שם; וצריך להזהיר הנשים בדבר זה, להניח המוך באותו מקום כל בין-השמשות עד ודאי לילה. ואף על גב דמר"ן ז"ל התיר בדיעבד אם הוציאה אותו מיד, עם כל זה מודה דלכתחילה צריך להיזהר בזה; ועוד דהגאון "סדרי-טהרה" העלה מדברי הרמב"ם ז"ל וכמה רבוותא דאפילו בדיעבד מעכב. |
שניה | צו | יג | בכל יום משבעה נקיים תבדוק פעמיים, אחת בשחרית ואחת סמוך לבין-השמשות; ובדיעבד אם בדקה רק ביום ראשון וביום השביעי, סגי לה; אך בדיקה של הפסק בטהרה לא תועיל להשלים בעד בדיקה של יום ראשון, אלא צריכה לבדוק ביום ראשון מלבד בדיקה של הפסק בטהרה. והנה פה עירנו בגדד יע"א יש הרבה נשים נוהגין דלא עבדי בדיקה בכל יום כאשר כתבנו, אלא עבדי ביום ראשון וביום השביעי. וכתבתי בס"ד בסה"ק "רב-פעלים" דיש להם על מה שיסמכו; אבל ראוי שכל אדם יזהיר את אשתו שתבדוק בכל יום כאמור לעיל. ואותם בורים שאין עושים בדיקה ביום ראשון וביום השביעי, אלא רק סומכין על הבדיקה של הפסק בטהרה לבד, עתידין ליתן את הדין ואוי להם! |
שניה | צו | יד | אם אחר שספרה ז' נקיים שלמים כראוי, נעשה לה אונס ולא טבלה ליל ח', ונתאחרה טבילתה ארבעה או חמישה לילות - די לה באותה שבעה נקיים ששמרה אותם בשלמות ויכולה לטבול; ועיין ש"ך, סימן קפ"ז, סעיף קטן ח', עיין שם. ולאו דווקא נתאחרה ארבעה או חמישה לילות, אלא אפילו אם נתאחרה יותר, יכולה לטבול על סמך אותם השבעה נקיים, דכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד מהלכות איסורי ביאה, הלכה ז': אפילו נתאחרה ימים רבים ולא טבלה, כשתטבול, לא תטבול אלא בלילה. |
שניה | צו | טו | כל בדיקות אלו - בין בדיקת הפסק בטהרה, בין בדיקה שבשבעה ימים נקיים - צריך להיות בצמר-גפן או בבגד פשתן לבן ישן, כי פשתן הישן הוא לבן ביותר מן פשתן החדש; ועוד, כי החדש קשה ואין הדם נדבק בו; ועוד, מתוך שהוא קשה, חוששת שמא יסרך, ואינה בודקת בו יפה. ופה עירנו בגדד, כל הנשים דרכן לבדוק בצמר-גפן. וצריך שתכניסנו יפה בעומק בחורים ובסדקים עד מקום שהשמש דש; ובדיעבד אם בדקה יפה בחורין ובסדקין בעומק כפי כוחה, אע"פ שלא הגיע למקום שהשמש דש, סגי לה. והבתולות שבודקות קודם נישואין, דפתחן סתום ואי אפשר לבדוק עד מקום שהשמש דש, יבדקו יפה כפי מה שאפשר; אבל קינוח בעלמא אין זה בדיקה; ועיין "חכמת-אדם" ו"חנוך-בית-יאודה" ו"מחצית-השקל" ועוד. |
שניה | צו | טז | אם ספרה שבעה נקיים וטבלה כראוי, ואחר שבאה לביתה וישבה עם בעלה, פרסה נדה באותה לילה קודם ששמשה עם בעלה - הרי זו פוסקת בטהרה ליום המחרת, ותמנה שבעה נקיים ותטבול, ואין צריכה להמתין חמישה ימים קודם ספירת ז' נקיים, וכאשר הורה גבר הגאון "פני-יהושע" ז"ל, כיון דלא שימשה עדיין; ואף-על-גב דבעלמא אנחנו מחמירים בלא שימשה, דגזרינן אטו שימשה, מכל מקום בכהאי גוונא דהוא מילתא דלא שכיחא שתפרוס נדה בליל טבילתה - לא גזרינן; ולא בעינן חמישה ימים קודם ז' נקיים, כיון דעדיין לא שמשה; ודלא כהגאון נודע ביהודה, מהדורה תנינא, סימן קכ"ה, דהצריך חמישה ימים; דהא כמה גאונים, ורבני אשכנז וספרד הסכימו כסברת הגאון "פני-יהושע". ועיין "סדרי-טהרה" ו"בית-מאיר" ו"חכמת-אדם", ועיין עוד להרב "תשובה-מאהבה" ועוד אחרונים, וכן אנחנו מורין. ואם טעתה במניין השבעה שלא היו אלא שישה, וטבלה ושימשה עם בעלה, ונודע לה שחסר יום אחד - צריכה להמתין שש עונות שלמות, דהיינו ארבעה ימים עם היום שטבלה בו, ואח"כ תמנה יום נקי אשר חסר לה, ותטבול; אך סתירה של אחר שבעה, כגון שספרה ז' נקיים שלמים וטבלה טבילה פסולה, הן מחמת חציצה או פיסול אחר, אע"פ ששמשה עם בעלה אינה צריכה להמתין שש עונות, אלא טובלת טבילה שנית כראוי בכל לילה שתרצה, דהא כבר ספרה ז' נקיים שלמים, רק שהייתה מחוסרת טבילה שלא טבלה כראוי. |
שניה | צו | יז | אע"ג דכתיב(ויקרא טו,כח) "וספרה לה" ו"האגודה" ושל"ה סבירא להו צריכה לספור בפה, מכל מקום רבים חלקו בזה וסבירא להו במחשבה סגי, וכן עמא דבר; אך שבעה ספורים גמורים בדעתה בעינן, אבל אם התחילה לספור בדעתה ז' נקיים ובאמצע חזרה בה, שעלה בדעתה שלא לטבול מחמת איזה סיבה, כגון שבעלה רצה לילך למקום אחר, או שנתקוטטה עם בעלה והלכה לבית אביה, ואחר ב' או ג' ימים בטלה הסיבה וגמרה בדעתה לטבול – בטלו אותם מקצת השבעה שספרה מקודם, וצריכה לספור שבעה מחדש. |
שניה | צו | יח | אישה שמכינה עצמה לנשואין, צריכה לספור ז' נקיים, משום דם חימוד - בין שהיא קטנה דעדיין לא ראתה דם נדה, בין שהיא זקנה שפסקה מלראות; וצריכה לבדוק בשבעה נקיים אלו כמו בשבעה נקיים של דם נדה, כי החזיקו אותה חז"ל כמו נדה ממש. ואם ספרה ז' נקיים ונדחו הנשואין מחמת איזה סיבה, ואח"כ נתפשרו ונתרצו לעשות הנישואין, צריכה לספור ז' נקיים מחדש, מפני שנולד לה חימוד חדש. ומחזיר גרושתו, גם כן צריכה לספור ז' נקיים, אפילו גרשה כשהיא מעוברת או מניקה, והחזירה בעודה מעוברת, דצריכה ז' נקיים משום חימוד. |
שניה | צו | יט | הכונס את הבתולה, בועל בעילת מצווה; ואע"פ שדם בתולים שותת ויורד, גומר ביאתו ואינו חושש; אבל לאחר שגמר ביאתו, פורש עצמו ממנה והיא טמאה, ואפילו לא מצאה דם, טמאה, דחוששין שמא יצא טיפת דם וחפהו שכבת-זרע, על-כן מחזיקין אותה כנדה גמורה, כך כתב מר"ן ז"ל בשולחנו הטהור; אך מור"ם ז"ל כתב: ויש מקילין אם לא ראתה דם, ונהגו להקל אם לא גמר ביאה, רק הערה בה ולא ראתה דם, אבל אם בא עליה ביאה ממש, צריך לפרוש ממנה אע"פ שלא ראתה דם, עד כאן לשונו. ובדברי הרמב"ם ז"ל, בפרק ה' מהלכות אסורי ביאה מפורש, דגמר ביאה הוא הכנסת האיבר לפנים מן הלול, עיין שם; וזה יהיה בהכנסת כל האיבר. והנה פה עירנו בגדד יע"א נהגו להקל אם לא ראתה דם; אך אם יודע הבעל בעצמו שעשה גמר ביאה, אין להקל, וצריך לפרוש ממנה אע"פ שלא ראתה דם. ובשבת מותר לבעול הבתולה, אע"פ שעושה חבורה. |
שניה | צו | כ | היולדת - בין ילדה ולד חי, בין מת - טמאה טומאת לידה, שבעה ימים לזכר וארבעה עשר לנקבה, וזו היא טומאת לידה הכתובה בתורה. וימים אלו דאחר לידה, אע"פ שהם ימי טומאה, עולים לה לשבעה נקיים אם ספרה בהם כראוי, ושמרה אותם בשביל שבעה נקיים; ובלבד שלא תטבול קודם י"ד לנקבה, אלא תמתין עד ליל ט"ו ותטבול. וכל זה הוא מדינא, אך יש מקומת נוהגים שאין טובלות תוך ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה. ופה עירנו בגדד יע"א יש מקצת נשים שנהגו בכך, אבל רוב הנשים לא נהגו בזה, אלא כל זמן שתראה עצמה שיכולה לעשות הפסק בטהרה אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה, סופרת ז' נקיים וטובלת, בין לזכר, בין לנקבה. ולכן אנחנו מורים פה עירנו: מי שנהג בארבעים ושמונים, ישאר במנהגו; מיהו, אם אלו המחמירין בארבעים ושמונים קשה עליהם דבר זה מחמת איזה סיבות הכרחיות, יכולין לעשות התרה על חומרא זו, ואז יעשו כמנהג רוב הנשים שבעיר זו. וכתבתי בס"ד בתשובה בסה"ק "רב-פעלים", שיש בזה ספר ספקא והוא: ספק כמאן דאמר "מנהג בסתמא, תולין בטעות ומבטלין ליה"; ואם תמצי לומר הלכה כמאן דאמר "תולין בגדר וסייג" - שמא הלכה כמאן דאמר דעל ידי שאלה מותר; וספק ספקא זה הוא מתהפך; וכיון דהוא מידי דרבנן, סמכינן על ספק ספקא זה להתיר אפילו בהיכא דכל אנשי העיר נוהגים בכך, וכל שכן בהיכא דרוב העיר לא נהגו בכך, דיש להתיר לאותם המיעוט ע"י שאלה, וכיון דאין מנהג קבוע בעיר, הוי מנהג יחידים. ועיין "תשובה מאהבה", יורה דעה, תשובה שס"ו, שכתב דמצווה להתיר מנהג זה ע"י שאלה; ועיין "פלתי", יעוין שם. וכתבתי שם דאף על גב דקימא לן: אין מתירין הנדר עד שיחול - היינו דווקא בנדר, אבל מנהג מתירין קודם שיחול; וכמו שכתב מהר"י עיא"ש ז"ל ב"בית-יאודה", חלק 'ב, סימן צ"ז, והביאו בשיורי ברכה, אות ז', יעוין שם. וכתבתי עוד שם דדור החדש שלא נהגו עדיין בחומרא זו, יכולים לנהוג כרוב אנשי העיר, אע"פ שאמותיהם נהגו בזו החומרא של ארבעים ושמונים; ועיין "פתחי-תשובה", סימן רי"ד, סעיף קטן ד מה שכתב בשם "זכרון-יוסף". ודע דאפילו אותם שנהגו להחמיר בארבעים ושמונים, אין להם חומרא זו אלא ביולדת ולא במפלת; ועיין "סדרי-טהרה", סימן קצ"ד, סעיף קטן ו', ו"תשובה מאהבה", חלק ב, שהביא דברי הגאון "חכם צבי" ז"ל וקלסיה, יעוין שם. מיהו, דין טומאת לידה שהוא שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, ישנו גם במפלת; וכל שהפילה תוך ארבעים יום, כגון שברור לה כן מחמת שלא שמשה קודם, אין נוהג בה דין טומאת יולדת, אלא דינה כשאר נדות. |
שניה | צו | כא | אישה שהיא בחזקת טמאה, אסור לבעלה לבוא עליה עד שתאמר לו "טבלתי"; ואין צריך שתאמר לו בפה מלא, אלא כל שעברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול, והיא באה ושכבה אצלו, די בזה; וכמו שכתב הרב "לחם ושמלה", ודלא כהרב "חוות-דעת" ז"ל. ואם הוחזקה נדה בשכנותה, כגון שראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נידתה, חשיבה טמאה ודאי. ואם אמרה לבעלה "טמאה אני", ואחר כדי דיבור אמרה "טהורה אני", אינה נאמנת; ואם נתנה אמתלא לדבריה, נאמנת; ואפילו שבעלה יודע מדעתו האמתלא - צריך שתאמר לו האמתלא בפרוש; ולא מהני האמתלא אלא בהיכא דאמרה "טמאה אני" ולא עשתה מעשה, אבל אם לבשה בגדים המיוחדים לנידתה, אפילו אמרה אמתלא אינה נאמנת. ופה עירנו בגדד אין דרך שיאמרו הנשים בפיהם על טומאתם, אלא אם בא למסור לה חפץ, מושכת ידה ואינה מקבלתו; ואם בא לילך בצדה ליגע בה, היא מרחקת עצמה, ומזה יבין שהיא טמאה; לכן אם עשתה כך, צריך שתאמר האמתלא בפרוש. |
שניה | צו | כב | אע"פ שבעלה מותר להתייחד עמה בימי טומאתה, מכל מקום לא ישחוק עימה בדברים המרגילים לערווה כל זמן שלא טבלה; ואפילו לזרוק חפץ מזה לזה אסור; ואם יש בידה נר דולק, והבעל מדליק סיגריה של טבק מן השלהבת, או מדליק נר שבידו מן נר שבידה - אוסר הרב "יד-אליהו" ז"ל, וכן מהרש"ק ז"ל ב"שירי-טהרה" נמי אסר בזה. ואם יש נוצה על בגדיה, והוא נופח להסירה ברוח פיו - אוסר הרב "מנחת-יעקב" ז"ל; והגם דהאחרונים התירו בנפיחה, נכון להחמיר; מיהו ודאי אסור שתניף עליו במניפה להביא לו רוח קר, כי זה הוי דבר חיבה אע"פ שאינה נוגעת בו. |
שניה | צו | כג | וכן אין אוכלין על שולחן אחד אלא אם כן יש שינוי, שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה, כגון לחם שאין אוכלים ממנו, או קנקן שאין שותין בו, כדי שיהיה היכר בזה. ויש מתירין בהיכא דהיא משנה מקומה, שאינה יושבת במקום שרגילה לישב בזמן טהרתה; וכן יש מתירין אם כל אחד אוכל מקערה שלו; ויש מתירין אם יש עוד אחרים מסובין על השולחן; ועל-כן יש לסמוך להתיר בתנאים אלו במקומות שרגילים בכך, וקשה עליהם מאד הדבר הזה שתאכל היא לבדה חוץ לשולחן. ואותם שדרכם להניח כל הבשר בקערה גדולה וכן כל המרק בקערה גדולה וכן האורז, והם יש להם כל אחד קערה לפניו, ונוטלין כל אחד ואחד מן המסובין בכף מן הקערות הגדולות ומניחין בקערות שלפניהם, ואז אוכלים כל אחד ואחד מקערה שלפניו, שרי בכהאי גונא, דחשיב בזה כל אחד אוכל בקערה בפני עצמו. גם יזהר הבעל שלא ישתה משיורי הכוס ששתתה היא ממנו, וכן לא יאכל משיורי מאכל שלה; ואם הפסיק אדם אחר ביניהם, או שהורק מכלי אל כלי, אפילו שהוחזר לכלי הראשון, מותר. ודווקא הבעל אסור לשתות ולאכול משיורים שלה, אבל היא מותרת לאכול ולשתות משיורים שלו. ואם אכלה ושיירה או שתתה ושיירה והלכה לה, מותר לבעלה לאכול ולשתות השיורין, דכיון שהלכה לה אין כאן חיבה. ואם בא הבעל לאכול השיורין אחר שאכלה, והתחיל לאכול, וקודם שגמר אכילתו באה, מותר לסיים אכילתו בפניה; כן העלה הגאון מהר"ם ב"יד-אליהו"; וכן העליתי אנא עבדא בסה"ק "רב-פעלים", והבאתי בסיעתא דשמיא כמה ראיות בזה להתיר. |
שניה | צו | כד | לא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה, וכל שכן דאסור לישן על מיטתה; והוא הדין דאסור לישב על כרים המיוחדים לה, אבל מותר ליגע בהם, ואפילו בסדין שעליו הדם מותר ליגע. והיא מותרת לישב על מיטתו, אבל לישן על מיטתו אסור. ואם יש ספסל ארוך שאינו מחובר לכותל, ומתנדנד כשיושבין עליו, אסור לישב עליו שניהם אע"פ שאין נוגעים זה בזה. ואע"פ דמר"ן ז"ל בבית יוסף כתב: חומרא זו דישיבת הספסל, שמעתי שנוהגים בה האשכנזים, אבל הספרדים לא נהגו בה - הנה המנהג פשוט בעירנו מקדם קדמתה שלא לישב עליו שניהם אפילו אין נוגעים זה בזה; ויש מתירים אם יש אדם אחר יושב ומפסיק ביניהם. ואם הוא כבד הרבה שאינו מתנדנד, מותרים לישב עליו אפילו אין אדם מפסיק ביניהם, כל שאין נוגעים זה בזה. ואסור לישב על מחצלת חדשה אפילו אין נוגעים זה בזה, מפני שמתנדנדת. ולא ילכו שניהם בעגלה אחת או בספינה קטנה, אם הולכים בשביל טיול; אבל אם הולכים לצורך, מותר אפילו אם לבדם יושבים, ורק שלא יהיו נוגעים זה בזה. |
שניה | צו | כה | לא יסתכל במקומות המכוסים שבה אפילו בעקבה, אבל מותר להסתכל במקומות הגלויים שבה ואע"פ שנהנה בראייתו. ולא תמזוג לו כוס יין בפניו, ולא תניחנו לפניו על השולחן, אלא תניחנו על הארץ או על הספסל, או תמסרנו לאדם אחר; ושלא בפניו מותרת להניחו על השולחן גם כן. ויש מחמירים גם בקערה של מאכל המיוחדת לו דווקא, שלא תניחנה לפניו על השולחן. וטוב לחוש לדבריהם היכא דאפשר, ועיין "חכמת-אדם". וכשם שאסור לה למזוג לו הכוס לפניו, כן הוא אסור למזוג לה; וכן אסור לשלוח לה כוס של ברכה, וכן נמי אסור לשלוח לה כוס המיוחד לה, כגון ליל פסח. |
שניה | צו | כו | אסור להציע לו מיטתו בפניו. ודווקא פריסת הסדינים והמכסה, שהוא דרך חיבה; אבל כרים וכסתות, שהם טורח ואינם דרך חיבה, שרי. וכתב הרב "לחם ושמלה", כי לדעת כמה פוסקים גם זה אסור, עיין שם; ונראה לי דנכון להחמיר בזה היכא דאפשר; וכל זה דווקא בפניו, אבל שלא בפניו, מותר אף על פי שהוא יודע שהיא המצעת אותם, שרי. ואסור להריח בבשמים שלה אף על פי שהסירתם מעליה; וכתב ברכי יוסף רמז לדבר: "סוגה בשושנים" - שעושה סייג גם בשושנים. ואסור לשמוע קול זמר שלה; ועיין "לחם ושמלה", סעיף קטן כ. ופה עירנו מנהג הנשים לזמר להילד בקול נעים כדי שישן וכדי שלא יבכה, וצריך להיזהר בזה אם אשתו נדה; אך אם הילד בוכה הרבה, וצריך לזמר זה שמלומד בכך, ואין מקום לבעל לילך שם, נראה דיש להקל. ואסור לתת לפני בעלה קיתון של מים והכלים שירחץ בהם פניו ידיו ורגליו, מפני שהוא דרך חיבה, ואין המים צוננים, וכנזכר בש"ך בשם רבנו יונה ז"ל. וכל אזהרות הנזכרות לעיל, הם שייכים גם בשבעה נקיים, כל זמן שלא טבלה עדיין. והמזהיר והנזהר, עליהם תבוא ברכת טוב. |
שנייה | ויקהל | א | מאחר דקימא לן אין בנין וסתירה בכלים, לפיכך, דלת של שידה שקורין בערבי "דולאב" (ארון), שהוא מטלטל ואינו בנוי בכותל או בקרקע; וכן דלת של תיבה ומגדל שהם מטלטלין, והדלתות שלהם אינם מחוברים בהם במסמרים אלא נשלפים מהם, מותר ליטלם מהם, משום דאין בנין וסתירה בכלים; אבל להחזירם אסרו חז"ל, גזירה שמא יתקע בחזקה בסכין ויתדות. ואם הכלים האלה מחוברים בכותל או בקרקע, אסור - בין ליטול, בין להחזיר - דכיוון דמחוברים בקרקע, איכא בנין וסתירה בהסרת הדלתות ובחזרתם. ואפילו על-ידי גוי אסור ליטול או להחזיר, ואפילו בצירים העשויים בברזל שהחור רחב, שיכולין ליטול ולהחזיר בלי שום אומנות, גם כן אסור. וצריך להזהיר המון העם בזה, כי פה עירנו נכשלים בדבר זה כמה בני-אדם בדלתות של חדרים, כשיאבד המפתח שלהם, דרכם לשלוף הדלת מן הצד כדי להיכנס לחדר; וכן בחלונות שעושים בקרקע החצר למעלה מכיפת המרתף, ועושים להם דלתות, דלפעמים נכשלים ושולפים הדלת לגמרי מעל החלון. |
שנייה | ויקהל | ב | כלים גדולים הרבה שמחזיקין ארבעים סאה, דהיינו הם אמה על אמה ברום שלש אמות, אע"פ שאין מחוברים בקרקע, אסור ליטול דלתותם. |
שנייה | ויקהל | ג | דלתות שיש בהם שני צירים - אם יצא ציר התחתון כולו ממקומו, אסור להחזירו; ואם מקצתו, מותר להחזירו, ואין חוששין שמא יתקע, לפי שאין צריך כל כך לזה; אבל אם יצא ציר העליון אפילו מקצתו, אסור לדחקו ולהחזירו למקומו, גזרה שמא יתקע, מפני שהעליון צריך להדקו בחוזק יותר מן התחתון, מפני שהתחתון מתקיים מאליו בחורו כשהעליון במקומו. |
שנייה | ויקהל | ד | כלי של פרקים שנתפרק, כגון מטה של פרקים וכיוצא, אסור להחזירו בשבת אפילו אם אינו מהדקו אלא מעט בעניין שהוא רפוי ואינו רפוי, גזירה שמא יתקע בחוזק. וכל כלי שדרכו להיות מקפידין עליו שיהיה מהודק ותקוע בחוזק, אף שעכשיו רוצה להניחו רפוי - אסור להחזירו, גזירה שמא יתקע. והנה פה עירנו בגדד יע"א עושים עריסה של פרקים בעבור התינוק. שמביאים שני עמודים שיש לכל אחד שני רגלים, ומעמידים אותם אחד מימין ואחד משמאל, ומכניסים בתוכם עמוד אחד, שטוח ביניהם מעבר לעבר, ותולים העריסה בזה העמוד התיכון, ודרכם של אלו להקפיד שיהיה ראשי העמוד התיכון מהודקים בתוך אותם השנים העומדים מימין ומשמאל; ועל כן אם נתפרקו, אסור להחזירם בשבת. וגם צריך להזהיר פה עירנו במנעול של עץ שקורין בערבי "ג'לק" (מפתח עץ), שהמפתח דרכו להיות ראשו מנוקב, ומכניסים בנקבים שלש או ארבע עצים קטנים שעל ידם נפתח המנעול; ואם נפלו אלו העצים מן הנקבים, אסור להחזירם, כי באלו מקפידים שיהיו מהודקים, דאם לאו, אין יכולים לפתוח המנעול; וכן צריך להזהירם בכל כיוצא בזה. |
שנייה | ויקהל | ה | כוס של פרקים שנתפרק, יש אוסרין להחזירו ויש מתירין. וכוסות של פרקים הנמצאים בזמן הזה, לכולי עלמא אסור להחזירן, משום דדרכן להיות מהודקים. וכלי שקורין בערבי "קומקום" (מזלף) וכיוצא בו, שהראש שלו עשוי חריצים, כמו זה שקורין בערבי "ברגי" (הברגה), והוא מתפרק ומתחבר על-ידי החריצים, מותר לפרקו ולהחזירו בשבת; ואע"פ שמהדקו בחוזק, אין בו איסור - לא בנטילה משום סתירה, ולא בחזרה משום בנין - לפי שאין עשויים לקיום כדי שיהיה בהם סתירה ובנין, אלא עשויין לפתוח ולסגור תמיד, שאין המשקה נכנס לתוך הכלי או יוצא מתוכו כי אם ע"י פתיחה או סגירה זאת; וכל כהא דדרכו בכך, מותר, וכנזכר בפוסקים. |
שנייה | ויקהל | ו | ספסל שנשמטה אחת מרגליו, אסור להחזירה שבת. והתוקע עץ בעץ, הרי זה תולדת בונה, וחייב. וכן התוקע עץ בתוך הקרדום או הסכין והמזלג ביד שלו, חייב. |
שנייה | ויקהל | ז | כל הכלים שיש להם דלתות - בין שהדלת מן הצד, בין שהוא כסוי על גבי הכלים - ונתפרקו הדלתות מהם; בין שנתפרקו קודם שבת, בין שנתפרקו בשבת, מותר לטלטל את הדלתות, ואין בהם איסור מוקצה, מפני שבעת שהיו מחוברים בכלים, היה גם עליהם שם "כלי" אגב אביהן; ואע"פ שעתה נתפרקו, לא פקע מהם שם "כלי". וכל זה בדלתות של הכלים, אבל דלתות הבית או של חדרים ועליות וכיוצא שנתפרקו - בין בשבת, בין קודם שבת - מוקצים הם ואסור לטלטלם בשבת; ואע"פ שראוי להשתמש בהם עתה בתשמיש של נסרין - אין מותרין בטלטול, לפי שהן עומדות לבית אחר שבת, ואין עומדות להשתמש כשאר נסרים. |
שנייה | ויקהל | ח | דבר שאין תורת כלי עליו שעשאו כסוי לכלי, נעשה עליו תורת כלי על-ידי כן ומותר לטלטלו כשאר כלים; והוא שתקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך בעניין שתיקונו מוכיח עליו שהוא עומד לכך, ואע"פ שעדיין לא נשתמש בו לכסוי מעולם. ואם נשתמש בו לכסוי מבעוד יום אפילו פעם אחת, זהו תורת כלי שלו ומותר לטלטלו בשבת, אע"פ שלא עשה בו שום מעשה של תיקון. במה דברים אמורים? בדבר שדרכו לעשותו לכסוי, כגון חתיכה של נסרים וכיוצא בהן, אבל דבר שאין דרכו לעשותו כסוי, אע"פ שנשתמש בדבר זה לכסוי פעמים רבות בחול, כגון אבן שכיסה בה את פי החבית פעמים רבות, אסור לטלטלה בשבת. מיהו, פה עירנו בגדא"ד יע"א, דרכן של כל בני-אדם לכסות פי החביות באבנים שהם לבנים שרופים; ואצלנו שכיח כסוי באבנים טפי מן חתיכות של נסרים; ולכן זו שכיסה בה פי החבית בחול, מותר לטלטלה, דחשיב דבר שדרכו לעשותו כסוי. וכל זה בכסוי הכלים, אבל כסוי קרקעות כגון בור ודות וכיוצא, אע"פ שתיקנו ועשה בו מעשה, וגם נשתמש בו פעמים רבות בחול, אסור לטלטלו, אלא אם כן יש לו בית אחיזה שאוחזין בו כאשר מסירין אותו מן הבור, שזה מוכיח עליו שהוא עשוי להטלטל ויש עליו שם כלי. וכסוי הכלים הקבורים בקרקע לגמרי, דינם ככסוי הקרקעות, שגזרו על אלו מפני אלו; אבל כלי שאינו קבור בקרקע לגמרי, אע"פ שהוא מחובר לקרקע, כסוי שלו אינו צריך בית אחיזה וכנזכר כל זה בסימן שח. |
שנייה | ויקהל | ט | מותר לחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או עוף הצלויים בו. וכן עופות ממולאים שתפרם, מותר לחתוך חוט התפירה. וכן חוט שמעבירין בו תאנים וקושרן שני ראשין, דמותר לחתכו. וכן כלים כמו שידה ותיבה שכסוי שלהם קשור בחבל, מותר לחתוך החבל אפילו בסכין, או להפקיעו כדי לפתחם ליקח מה שבתוכם. וגם מותר להתיר הקשר, שהרי אינו קשר של קיימא, שהוא עשוי להתירו תדיר. ואף שהחבל עשוי לחבר הכסוי עם הכלי, וכשחותכו או מפקיעו הרי זה סותר חיבורם - אין בזה משום סתירה, לפי שהחבל הוא חבור גרוע שאינו חזק כל כך, והרי זה סותר בנין גרוע, ואין סתירה בכלים אלא כשסותר בנין גמור. לפיכך, פותחת של עץ ושל מתכת שהם חזקים, אסור להפקיע ולשבר אם נאבד המפתח, דזהו סתירה גמורה, ואסורה אפילו בכלים; ומיהו, מותר לפתחם במחט או מסמר וכיוצא. וכן אסור להסיר הצירים שאחורי התיבה כדי לפתוח התיבה, מפני שהם תקועים בחוזק והרי זה סתירה גמורה; ורק ע"י נכרי במקום מצווה וצורך אותו היום, יש להקל, בין בשבירת הפותחת, בין בהסרת הצירים. |
שנייה | ויקהל | י | חותלות של תמרים או גרוגרות, דהיינו כלים העשויים מכפות תמרים, ומניחים בתוכם תמרים, וקורין אותם בערבי "כצאף" (סלסלה) - אם הכיסוי קשור בחבל, מותר להפקיע החבל או לחתכו; ואפילו גופן של כלים אלו מותר להפקיע ולחתוך, דהוי כשובר אגוזים ושקדים בשביל האוכל שבהם. |
שנייה | ויקהל | יא | כשם שאסור לפתוח כל נקב בכלי בשבת, כך אסור לסתום כל נקב, מפני שהוא כמתקן כלי. ולכן אסור לסתום נקב החבית שהיין או שאר משקה יוצאין ממנו, אפילו בדבר שאין בו איסור מרוח; וכל שכן דאסור לסתום בשעווה, דאיכא בזה איסור ממרח; ואפילו הייתה השעוה בנקב מבעוד יום ונפלה בשבת, אסור להחזירה. |
שנייה | ויקהל | יב | מחט שנתעקמה, אסור להשוותה בידו. וכן בתי-עיניים שנפתחו הרבה, אסור להדקם ביד, דהוי מתקן מנא; וצריך להזהיר העם באלה, שהם דברים המצויים. |
שנייה | ויקהל | יג | אסור לאישה לקלוע שערות ראשה, דדמי לבנין; והוא הדין דאסור לסתור קליעת שערה, דדמי לסותר. ונשים ההולכים לטבילה בליל-שבת, לא יקלעו שערות ראשם, אלא ישלשלום בין החלוק ובין הבגד, וילבשו פאה נכרית שהיא קלועה ועומדת מבעוד יום. ואותם העשירים שדרכם לתלות תכשיט זהב על-ידי חוטין שקולעים אותם בשערותיהן שיהיו סרוחין לאחוריהם, לא יעשו כן בשבת, אלא יתפרו חוטין אלו שתלוי בהם התכשיט בכובע שלהם שקורין בערבי "פיס" (תרבוש, מגבעת אדומה ללא שולים), ואז יהיה גם כן סרוח על גבם בשבת כדרכו. |
שנייה | ויקהל | יד | מכבש, שהוא שני לוחות שכובשין בהם בגדים: אם הוא של בעל הבית, מותר לפתחו לקחת הבגדים לצורך בו ביום, ושל אומנין אסור לפתוח, משום דזה דרכו להיות מהודק בחוזק, ופתיחתו דומה לסתירה; ואפילו פתוח מבעוד יום, יש אוסרין לקח ממנו הבגדים, גזירה שמא יפתח עתה; מיהו לצורך הרבה, יש להקל בפתוח מבעוד יום. |
שניה | אחרי | א | כשמולח הבשר להפליט הדם שלו כדי לבשלו, צריך למלחו משני צדדים; ואם החתיכה עבה, אין צריך לחתכה לשניים. ויזהר לפזר עליו מלח בכולו, שלא ישאר בו מקום בלא מלח. ובדיעבד אם לא פיזר מלח בכולו ממש - כיון דמלח משני צדדים, מותר. וצריך שימלחנו עד כדי שלא יהא ראוי לאכול עם אותו מלח. ואין צריך להרבות עליו מלח ביותר שיהיה עליו מלח עב כבניין; ורק צריך לדקדק לפזר על כולו, שלא יהא מקום פנוי בלא מלח. והעופות ושאר חתיכות החלולים, צריך למלחם גם מבפנים. וכן יזהר לקרוע העופות מצד אחד, כולו או רובו; ולא כאותם שנוהגים לעשות רק נקב קטן בעוף כדי להוציא הבני-מעיים, ומולחין; כי אלו אינם יכולים למלוח יפה מבפנים. |
שניה | אחרי | ב | אם לא מלח העופות מבפנים אלא רק מלח מבחוץ, וכן חתיכת בשר שלא נמלחה אלא מצד אחד דווקא - אע"ג דמרן ז"ל מתיר בדיעבד, צריך להורות כסברת הרמ"א דאוסר בדיעבד; ורק בהפסד מרובה או בשעת הדחק לכבוד שבת, יש להתיר כסברת מרן ז"ל. ועיין "מנחת-יעקב", כלל ט"ו, סעיף קטן ט"ו, ו"ערך-השלחן", אות ח'. ואפילו אם הצד שנמלח הניחו למטה, יש להתיר בהפסד מרובה. ועיין "פתחי-תשובה" ו"יד-אפרים". ומיהו עופות שלא נמלחו אלא מצד אחד מבפנים ומבחוץ, דהיינו שלא נמלח אלא צלע אחד של העוף, אבל הצלע השני נשאר כולו בלי מליחה - הן מבחוץ, הן מבפנים - הרי זה אסור אפילו בדיעבד גם לדעת מר"ן ז"ל; ואפילו בהפסד מרובה נמי אסור, מפני שהחלל מפסיק, ואין הדם שבצלע השני נגרר ויוצא. ודע דאע"ג שכתבנו בחתיכה שנמלחה מצד אחד, וכן בעופות שנמלחו מבחוץ דווקא, דיש להתיר בדיעבד בהפסד מרובה או צורך גדול - היינו דווקא אם נתבשל הבשר, אבל אם עדיין לא נתבשל, לא יבשלנו, אלא כך יעשה: דאם הוא תוך י"ב שעות שנמלח וכבר הודח אחר מליחה, דנסתמו נקבי הפליטה שבו - אז יחזור וימלחנו משני צדדים, כדי שצד השני יפלוט ציר דידה; ואם לא הודח אחר המליחה, אין צריך למלוח אלא רק הצד השני שלא נמלח. ועיין משבצות זהב וחות דעת. ואם הוא אחר י"ב שעות מעת שנמלח, אז תקנתו הוא שיצלנו, דנורא משאב שאב; ובין אם הודח, ובין אם לא הודח, מותר בכל גוונא. ועיין כנסת הגדולה, הגהת הבית יוסף, אות קט"ו. ואע"ג דהרב "יד-אפרים" עשה תקנה לבשלו גם כן הנה הגאון שפתי דעת לא סמך על זה להתיר, וכנזכר בסעיף קטן כ"ג. ועוד - הרב "יד-אפרים" עשה תנאי בתקנת הבישול, להשגיח בעת המליחה שלא יתהפך, עיין שם; ויש לחוש שמא לא ישגיח יפה בזה, לכן תקנתו הוא בצליה דווקא. |
שניה | אחרי | ג | הראש חותכו לשניים, ומוציא את המוח מתוך הגולגולת וקורע את הקרום, ומולח המוח, וחותך הגולגולת שתי וערב, ומולח הראש יפה לצד פנים, וחוזר ומולח אותו מבחוץ על השיער, שאין השיער מעכב ע"י המלח להפליט הדם. ואם לא חתך את הראש לשניים, ולא הוציא המוח מעצם הגולגולת, אלא רק נקב את עצם הגולגולת, שרי. ועיין שפתי דעת ומחזיק ברכה ועוד אחרונים; ודלא כהרב "בית-יעקב" ז"ל. ואם חתכו לשניים ומלח מצד הפנים בלבד ולא מצד השני של השיער - דינו כדין חתיכת בשר שנמלחה מצד אחד בלבד שכתבנו לעיל. ודע כי דרך זה של חתיכת הראש לשניים והוצאת המוח מעצם הגולגולת נוהג גם בעוף; אלא שבעוף, דרך העולם להשליך הראש מחמת גריעותו, ואין מבשלים אותו; ורק פה עירנו בגדד יע"א יש להם מנהג קדמון, שמביאים עם הכלה כשתלך מבית אביה לבית בעלה בליל הראשונה של החופה תרנגול ותרנגולת שחוטין ומבושלים, ומקפידים לבשלם עם הראש שלהם, כי עיקר הסימן טוב שלהם הוא בזה. ואני אמרתי שזה המנהג נתקן מזמן קדמון, שהיה מנהגם להוליך עם החתן וכלה תרנגול ותרנגולת חיים, סימן לפריה ורביה; ויצא מזה תקלה שנחרב טור-מלכא ונהרגו כמה נפשות, כדאיתא בגיטין, דף נ"ז (עמוד א). ויתכן אחר מאורע ההוא בטלו המנהג להוליך חיים, והיו מוליכין שחוטים ומבושלים. ואיך שיהיה - מנהג זה ישנו בעירנו; וכיון שהם מקפידים לבשלם עם הראשים שלהם, צריך להזהירם שיהיו נוקבים קודם מליחה את עצם הגולגולת, ושרי. |
שניה | אחרי | ד | הקולית ושאר עצמות שיש בהם מוח, צריכין מליחה; אך מותר למלחם כך כמו שהם שלמים, ואין צריך לשברם ולנקבם, כי מליחת העצם תועיל למוח שבתוכו, דכוח המלח נכנס בפנים ומוציא הדם, ואין העצם מעכב. ואם נתבשל העצם בלא מליחה, נאסר המוח שבתוכו, דמחזיקינן דם במוח. ואם אין ששים כנגד המוח שבעצם, נאסר התבשיל שנתבשל עמו; ואם יש ששים, אז אף המוח מותר; אבל לא בעינן ששים אלא רק כנגד המוח ולא כנגד העצם. ואע"פ שכתב רמ"א ז"ל דלכתחילה לא ימלח העצם שיש בו מוח עם שאר בשר - כתבו "הכנסת הגדולה" הגהת הבית יוסף, סוף אות יו"ד, וה"פרי חדש", סעיך קטן יו"ד, דאנחנו נוהגים לכתחילה למלחו עם בשר, דאנו מחזיקין בו דם כשאר בשר. וכן המנהג פשוט בעירנו בגדאד יע"א למלחם עם שאר בשר. ולעיל בפרשת טהרות (מצורע) כתבתי דפה עירנו בגדאד יע"א נוהגין לשבר כל העצמות קודם מליחה, ואין מניחין עצם שלם. |
שניה | אחרי | ה | הטלפיים הם חלולים מבפנים, ואין הבשר דבוק בכולן; לפיכך צריך לחתוך מעט למטה ומולח, ויניח מקום החתך למטה כדי שיזוב הדם, וימלח גם מבחוץ על השיער; ויזהר שיהא בחיתוך זה נקב ממש, וטוב שיהיה גדול כל כך שיתראה הבשר ממנו. ואם שכח ולא חתך הטלפיים, ומלח הרגל עם הטלפיים בלתי חתוך: אם לא בישלם עדיין, יחתכם וימלח שנית אחר חיתוך; ואם כבר בישלם או מלגם ברותחים, אין נאסרים, דמהני להו בדיעבד אותה מליחה שמלחם בלא חיתוך הטלפיים, והתבשיל מותר אע"ג דליכא ששים נגד הטלפיים; וכמו שכתב מרן בבית יוסף, סימן ס"ח, דבדיעבד כדאי הם אותם רבוותא לסמוך עליהם, עיין שם; וכן כתבו גדולי האחרונים ז"ל; ודלא כהרב "תורת-חסד" דמחמיר בזה; כן כתב הרב מחזיק ברכה, אות ד'. ורק אם עדיין לא בשלם ולא מלגם, צריך לחזור למלחם אחר חיתוך הטלפיים כדכתיבנא; וכן הורה מורי הרב ז"ל. |
שניה | אחרי | ו | האווזים והתרנגולים, נוהגים להסיר גם כן מהם ראשי הציפורניים, וכנזכר ב"בית-הלל". ופה עירנו בגדאד יע"א, מנהגם בעופות ותרנגולים לחתוך כל הארכובה התחתונה עד צומת הגידים. |
שניה | אחרי | ז | אם רוצה להבהב העופות משיורי נוצה שבהם קודם מליחה, לא יניחם על האש, אלא יאחזם בידו ויעבירם בלהבת האש הנה והנה כדי לחרוך שיורי הנוצה שבהם. וטוב לחרוך אותם על אש של קש ותבן, שאין להם חמימות כל כך; אך נוהגים לחרוך ע"ג אש של עצים, אין למחות בידם; ורק יזהרו שלא ישהם באחיזתו הרבה, אלא יהפכם ויגלגלם הנה והנה. ופה עירנו בגדאד יע"א נוהגים להבהב ולחרוך ע"ג אש של עצים. גם צריך להדיח בית-השחיטה תחילה; וכן אם יש דם בעין על העוף, ירחצנו קודם הבהוב. גם יחתוך חוטין שיש בלחי. וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא הדיח בית-השחיטה ולא הסיר החוטין, אינו נאסר; ורק יטול או יקלוף מקום הדם. |
שניה | אחרי | ח | הריאה של בהמה, שקורין בערבי "אחמירין", נהגו לקרעה ולפתוח קנוקנות הגדולים שבה, ומולחין אותה ומבשלים אותה. ואם מלחו ובשלו אותה בלא קריעה, מותר בדיעבד. |
שניה | אחרי | ט | הכבד של בהמה, שקורין בערבי "סווידין", יש בו ריבוי דם ואין לו תקנה לבשלו על-ידי מליחה, אלא קורעו שתי וערב וצולהו צלייה גמורה, ואח"כ יכול לבשלו; אך צריך שידיחנו אחר צלייה קודם הבישול. ואע"ג דיש מתירים לצלותו חצי צלייה - הנכון הוא שיצלהו צלייה גמורה. ואם ירצה למלוח הכבד קודם צלייה, יזהר למלחו אחר שתוחבו בשפוד, ויצלנו תכף, וכן נוהגין. וכן אם מולחו עם הבשר, יזהר להניחו למטה תחת הבשר ולא למעלה. והמנהג למלחו לבדו שלא עם הבשר. |
שניה | אחרי | י | כבד של תרנגולים ושאר עופות הוא חלוק לשניים, וצריך לחתוך כל חלק שתי וערב. וזה הכבד יש בו ריבוי דם, ואין לו תקנה במליחה אלא רק בצליה. ואם בשלו ולא צלאו, אפילו אם מלחו, לא מהני ליה כלום ואוסר כל התבשיל, וצריך שישים כנגדו; אך אחר שצולהו צלייה גמורה, יוכל לבשלו. |
שניה | אחרי | יא | הלב, קורעו ומולחו ואח"כ יבשלו אפילו עם בשר. אך הרבה נוהגין שלא לאכול לב - בין של בהמה, בין של עופות מפני דמטמטם את לבו של אדם. ולפי דעת רבנו האר"י ז"ל גם מוח וכבד מטמטמין לבו של אדם, ואין לאכלם; וסימנם: ראשי תבות "מלך". וראוי שהזכרים יזהרו בהם ביותר שלא לאכלם; וכן העוברות ומניקות גם כן יהיו נזהרים לבלתי יאכלו שלשה הנזכרים. |
שניה | אחרי | יב | הכליות וביצי זכר, דינם כשאר בשר, ומותר למלחם עם בשר; ורק יסיר הקרומים והחלב מהם. והוא הדין דשרי לצלותם עם בשר. |
שניה | אחרי | יג | קורקבן שקורין בערבי "גאנצי", וכן הזפק שקורין "חוצלה" - צריכין מליחה. והטחול, דינו כשאר בשר. בני- מעיים בלא שומן שעליהם, מותר למלחה עם בשר; ויש נוהגין שלא למלחם עם בשר, והוא מנהג יפה ונכון. |
שניה | אחרי | יד | מולחין הרבה חתיכות זו על גב זו; ואע"פ שהתחתונה גומרת פליטתה קודם העליונה - לא אמרינן בולעת התחתונה מן העליונה; לפי שהבשר שוהה לפלוט ציר, וכל זמן שפולט ציר, אינו בולע; ואפילו שמתקבץ ציר ועומד בגומא שבין החתיכות, מותר. מכל מקום נוהגים לכתחילה שכל חתיכה שיש לה בית-קיבול, מהפכין אותה כדי שיזוב הדם, ובדיעבד אין לחוש. וכן מולחים בשר עוף עם בשר בהמה ואין חוששין; והיינו מטעם כיון דשוהה לפלוט ציר, אינו בולע. |
שניה | אחרי | טו | ביצים הנמצאים בתרנגולים אחר שחיטה - אם לא נגמר החלבון אלא רק החלמון, צריכין מליחה כשאר בשר, ועם כל זה יזהרו למלחם לבדם; ובדיעבד אם מלחם עם בשר, לא אוסרים ולא נאסרים. וכל זה בביצים שאין להם אלא חלמון, אבל ביצים שנגמרו בחלבון וחלמון, הרי אלו ביצים גמורות, ואין למלחם עם בשר אלא לבדם. ואע"ג דשרי למלחם ע"ג הבשר חוששין שמא נשמטים ונופלים. ואם מלחן עם בשר, נאסרים כדי קליפה בלבד, ויסיר הקליפה ומותרים; אבל לא יוכל לבשלם קודם שיסיר הקליפה, אלא יסיר הקליפה ואח"כ יבשלם. וביצים אלו שנגמרה קליפתם הקשה שנמצאו בבטן התרנגולת, נהגו שלא לאכלם בחלב. |
שניה | אחרי | טז | אין מולחין אלא בכלי מנוקב, או ע"ג קשין וקיסמין, או במקום מדרון, בעניין שאם ישפוך שם מים, יצאו מיד. ודף חלק ברהיטני שהמים זבים ממנו, אין צריך להניחו במדרון, אבל אם אינו חלק ברהיטני, צריך להניחו במדרון כדי שיצאו המים ממנו. ואפילו בכלי מנוקב יזהר לכתחילה שיהיו הנקבים פתוחים; ולכן לא יעמיד הכלי ע"ג קרקע, כי זה הוא כמו כלי שאינו מנוקב; ומשום הכי ראוי להחמיר שלא למלוח בשר ע"ג קרקע, וכנזכר בתורת חטאת, כלל י"א, דין ד', יעוין שם. |
שניה | אחרי | יז | יש מחמירין קצת לשום תוך הכלי מנוקב קש או קיסמין, כי הבשר יסתום הנקבים; ואין לחוש כל כך לזה; והמחמיר, תע"ב. ופה עירנו בגדאד יע"א מנהגם למלוח תוך סלים העשויים וארוגים מעצים דקים, ונקביהם גדולים וגבוהים מן הקרקע, וזה הוי כמו קש וקיסמין בתוך כלי מנוקב, שאי אפשר לחוש שהבשר יסתום הנקבים. מיהו, יש מיני כלים פה עירנו שקורין אותם בערבי "זנביל", והם ארוגים מעצי לולבים, ואריגתן מהודקת שאין נראה בהם שום נקב למראה עיניים - אסור למלוח בהם; דאע"פ שאם תניח בהם מים, יזוב מהם - הנה על הרוב ישאר מעט ציר מכונס בתוך הכלי שלא יזוב למטה, ובפרט אחר שיתלחלח הכלי הזה, ובפרט אם יהיה מונח ע"ג הקרקע. |
שניה | אחרי | יח | אם מלח בכלי שאינו מנוקב, אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח אפילו אחר שהודח הכלי. ואם נשתמש בו: אם הוא דבר יבש - בין שהוא נגוב לגמרי, בין שיש לו רטיבות קצת - הנה אם הכלי הוא צונן ומה שהניח בתוכו חם, אין צריך אלא כדי קליפה, שהוא שיעור פחות מנטילת מקום; אבל אם שניהם חמין, או שהכלי חם ומה שהונח בתוכו צונן דתתאה גבר - שורת הדין הוא, אם יש לו רטיבות קצת, צריך נטילת מקום, ואם הוא נגוב לגמרי, סגי בקליפה; ועיין שלמי חגיגה ופרח חדש. במה דברים אמורים? כשנשתמש בו בדבר יבש, אבל אם הוא דבר לח, אז שורת-הדין הוא: אם שניהם חמין, או דהכלי חם ומה שהונח בו הוא צונן, בעינן ששים נגד קליפה של הכלי. ויש אומרים: גם לדידן בעינן ששים נגד שיעור קליפה של הכלי הזה שמלח בו. ואם זה הכלי צונן והמונח בו רותח, יש אומרים: לדידן דאזלינן בתר מר"ן ז"ל, לא בעינן ששים נגד קליפה של הכלי; ונכון להחמיר כדבריהם וכנזכר באחרונים ז"ל. וכל זה שכתבנו הוא ברוצה להשתמש באותו הכלי בדבר רותח, אבל אם ישתמש בצונן: אם הוא כלי-חרס, ידיחנו תחילה; ואם אינו כלי-חרס, שרי בלא הדחה, ורק יקנחנו היטב קודם שישתמש בו; ועיין "כרתי" ושפתי דעת וחכמת אדם ושאר אחרונים. |
שניה | אחרי | יט | אם הכלי שמלח בו הוא מנוקב: אם הוא כלי חרס, מותר להשתמש בו בצונן ואין צריך הדחה, אלא סגי בקינוח היטב, אבל בדבר רותח, אסור אפילו בדיעבד; ואם אינו כלי-חרס, אינו אסור אפילו ברותח, ורק יש לחוש ברותח לכתחילה. וכל זה הוא לעיקר הדין, אבל כבר נהגו העולם שלא להשתמש בכלי שמולחין בו אפילו בצונן, ומנהג ישראל תורה הוא, וכנזכר בשולחן גבוה, והביאו זכור לטברהם, וכן המנהג פשוט פה עירנו בגדאד יע"א. |
שניה | אחרי | כ | בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב שיעור מליחה לקדרה, דהיינו שאינו נאכל מחמת מלחו, ושהה בכלי ההוא כשיעור שיתנו מים על האש ויוכל להרתיח, אז כל מה שממנו בציר אסור לאכלו אפילו צלי; וחלק החתיכה שחוץ לציר, אין אסור ממנו אלא כדי קליפה, דהיינו שיקלוף במקום שנגע בחתיכה שהוא בציר. ואפילו אם יש בחתיכה שומן, דינא הכי; אבל אם לא נמלח אלא רק מעט, שאין בו שיעור זה דאינו נאכל מחמת מלחו; וכן נמי אם לא שהה שיעור שיתנו מים על האש וירתיח, אז גם החתיכה שהיא בתוך הציר אינה נאסרת אלא כדי קליפה. ועיין "פרי-תואר", סימן צ"א, סעיף-קטן ט'. וכל זה הוא לדידן דאזלינן בתר הוראת מר"ן ז"ל, אך בני אשכנז הם מחמירים כסברת מור"ם ז"ל לאסור גם החתיכה שחוץ לציר, וגם אם נמלח מעט ושהה מעט. ועיין פרי חדש, סעיף קטן ג'. ודע דלדידן דלא אסרינן אלא מה שבתוך הציר, הנה אם הוציאו החתיכה מן הציר, ולא נודע איזה צד היה מונח תוך הציר, ויש ספק שמא רוב החתיכה היה בציר, אז כל החתיכה אסורה מספק; אבל אם ברור לנו דלא היה רוב החתיכה בציר, אלא הרוב היה חוץ לציר, ורק לא ידעינן איזה צד היה בציר, אז כל החתיכה מותרת משום דבטל ברובא, ואין צריך חד בתרי, וכמו שכתב הגאון "פלתי", סעיף קטן ט', עיין שם. ובסה"ק "רב-פעלים" הארכתי בס"ד בתשובה בדבר זה. |
שניה | אחרי | כא | שיעור השהיה כדי שיתנו מים על האש וירתיח, משערין זה בכלי בינוני ששוליו לא עב ולא דק, וכן במים לא מרובים ולא מועטים, וכן באש לא מרובה ולא מועט. מיהו, יש להסתפק בכיסוי: אם דווקא מכוסה שממהר להרתיח, או אפילו מגולה. ועיין מחזיק ברכה, אותיות מ"ו ומ"ז, יעוין שם. |
שניה | אחרי | כב | אע"פ ששהה הבשר שיעור מליחה, לא יחתוך לכתחילה ממנו בסכין קודם שידיחנו; וכיון שהדיחו פעם אחת שרי לחתוך ממנו בסכין לכתחילה. ובדיעבד אם חתך קודם הדחה, אין צריך להגעיל הסכין, ורק צריך להדיחה; ועיין באחרונים ז"ל. |
שניה | קדושים | א | הצלי אין צריך מליחה, לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו בלא מליחה; לפיכך במקום שאין מלח מצוי, יצלה הבשר ואח"כ יוכל לבשלו - וכן עושים אלו השותין משקה סמנין שקורין "עשבא" (עשב להרגעת מירוץ הדם), שאין אוכלים שום דבר שיש בו מלח כל זמן ששותים משקה זה - שיעשו כך, לצלות הבשר, ואח"כ יבשלוהו כרצונם. ואם צולהו ע"ג הגחלים ממש, אע"פ שאין מקום אויר חלל בין הצלי לגחלים כדי שיזוב הדם, לית לן בה, דמכל מקום נורא משאב שאב הדם, ואינו מניחו לחזור להיבלע בבשר; ולא עוד, אלא אפילו צולהו על הקרקע של התנור שהוא גרוף וקטום, דאין כאן אש בעין אלא חרסו של תנור הוא חם מאוד ורותח, שרי; מפני שתוקף החום לבדו הוא שורף, ולא חיישינן שמא אחר שנפלט הדם חוזר ובולע, וכנזכר בפוסקים ז"ל; ועיין להגאון חקרי לב, יורה דעה, חלק א, סימן ל"ו, דף נ"ה, ו"יד-אפרים", סימן ט"ו. והגם דהגאון הצל"ח בפסחים, ריש פרק צולין מחלק בין על ידי האש עצמו לבין החום בלבד - יש לסמוך על רובא דמתירין; מיהו, אין להתיר לצלות הבשר בתוך המחבת בלי שום משקה אע"פ שהיא על האש וחמה כמו גחלים ממש; והטעם, מפני שהיא כלי, ולא חשיב זה צליה וכנזכר בחקרי לב ז"ל שם, יעוין שם. |